חוקרת המוח שהפכה למדריכת יוגה

תקראו לזה "שינויי אמצע החיים" או "משבר גיל ה-40", כך או כך הרי שבסביבות גילי 50-40 רבים מרגישים שמשהו בחייהם חייב להשתנות.

לעיתים מדובר בשינוי קל במראה החיצוני, ולעיתים מדובר בשינוי של ממש שבו הם משנים קריירה או אורח החיים. ומה זה אומר על סגנון ההורות והילדים?

ד"ר מאיה בלייך-כהן (44), אמא לארבעה ילדים (13, תאומים בני 10 ו-5), החליטה לפני כחצי שנה לעשות שינוי גדול בחייה: "במשך 20 שנים הייתי חוקרת מוח בכירה ביחידה להדמייה תפקודית של המוח בבית החולים איכילוב", היא מספרת "העבודה הזאת הייתה מצד אחד סיזיפית מאוד, ומצד שני מתגמלת ומרתקת.

"הרגשתי במשך זמן רב שאני עושה עבודה חשובה ומעניינת, בעיקר כי אתה רואה כיצד זה מסייע לאנשים. היה לי מאוד מעניין אבל כעבור 20 שנה הרגשתי שאני רוצה לעשות שינוי, ולהפוך למורה ליוגה".

מה היו המניעים לשינוי קיצוני כזה?

"בשנים האחרונות, במהלך עבודתי, חקרתי נושאים כמו: דיכאון, אובדנות, ADHD ועוד, ונחשפתי לצד התרפויתי של המחקר, כשלפני זה הייתי בצד מחקרי גרידא. אט אט תשומת הלב שלי עברה למקום אחר. הבנתי שחסר לי להתחבר לאנשים ברובד האישי. כתוצאה מכך החלטתי שאהיה מטפלת ב-cbt, והשלב הבא היה ההבנה שאני רוצה ללמוד יוגה. מהר מאד היוגה הפכה לדרך ההרגעה שלי כי אני אדם מאוד אנרגטי".

איך זה קשור לדעתך לשינויי גיל 40?

אני חושבת שיש פה עניין של מבנה אישיות. אני אדם שאוהב לחדש ולהתנסות, ועד היום זה בא לידי ביטוי בדברים קטנים, כמו לטעום מאכלים חדשים. בגיל 40 משהו מבשיל ומשתנה. אפשר לראות זאת גם בתחושות שמשתנות בגיל הזה לגבי ההורות ואפשר לומר שהאימהות של גיל 40 שונה מאשר הורות בגיל צעיר יותר: אתה יותר בשל, יותר מקבל את עצמך ואת מה שקורה, וכך גם במישור התעסוקתי.

"אני גם בת לאבא פסיכיאטר, ומאוד מאמינה בחיבור בין גוף ונפש. בנוסף לכך, מאז שאני זוכרת את עצמי עשיתי ספורט לנשמה, וככה אני גם מחנכת את הילדים שלי. וחלק מהמטלות של המטופלים שלי היה ספורט, לא משנה איזה סוג ספורט – העיקר לעשות".

מבחינתה, האתגר המרכזי היה לנפץ שגרה של 20 שנה. "זה היה הפחד הכי גדול שלי", היא אומרת. "זה היה ממש לצאת מאזור הנוחות. בסופו של דבר החלטתי שאני לא אתלבט יותר מדי אלא פשוט אלך וארשם. מהרגע שהתחלתי, הכול התגלגל במהירות. אתגר נוסף הוא תקופת הקורונה שבה אנשים פחות נפגשים. אבל אני אדם שלא מוותר, וכך, בתוך חודשיים ארגנתי קבוצות של מתרגלים, שיעורים בזום ועוד. כיום אנשים מגיעים מכל מקום, ויש תחושת זרימה וחיבור. כך שמבחינתי זה ממש הייעוד שלי".

בלייך-כהן הייתה רגילה סדר היום קבוע, וזה אומר להגיע ב-8:30 לאיכילוב, עבודה מול המחשב, מול אנשים במחקר, ולחזור הביתה לילדים בסביבות 16:00. "כיום ההתנהלות שלי לגמרי שונה", היא אומרת. "היום שלי מחולק בין לימודים, למטופלים, יום בשבוע שבו אני הולכת לתרגל יוגה, וימים שבהם אני מעבירה שיעורים. בין לבין אני נמצאת בבית".

איך השינוי השפיע על ההורות שלך ועל המשפחה?

אני נמצאת בבית הרבה יותר, ואין ספק שהילדים שלי קיבלו יותר 'זמן אמא'. הילדים שלי הרוויחו אותי ואני אותם. בפועל זה אומר להיות איתם, לדבר ולשחק. זה לא פשוט להיות עם ארבעה ילדים בבית, וזה שאני עושה יוגה לא אומר שאני כל הזמן רגועה.

"אין ספק שהרבה יותר קל להיות במשרד כי פה אני ממש נמצאת סביבם, אבל זה מאוד ממלא אותי. אגב, השינוי הזה משפיע על הילדים גם בכך שאני מנסה להביא הביתה את הנשימות מהיוגה, וכן לשבת בזמן הארוחה יחד, ושכל אחד יגיד משהו נעים".

כיצד הסביבה הגיבה לשינוי?

"המשפחה מאוד מפרגנת, וגם החברים. כמובן שהיו גם הרמות גבה על כך שחוקרת המוח עוזבת את איכילוב והולכת ליוגה. היו כאלו ששאלו 'למה? מה הקטע?' אבל מבחינתי אם אתה מאמין בעצמך, וקשוב לעצמך אז שינוי כזה, שמגיע ממקום פנימי הוא נכון, ואתה בסוף תצליח. ובכל מקרה זה עדיף מאשר לא להעז כלל, ולהרגיש תסכול".